פסק-דין בתיק רע"א 2352/07

ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כבוד השופטת יעל הניג) ב - א 213255/02, מיום 12.7.07 (להלן: "ההחלטה"), בה נקבע כי התאונה נשוא הערעור הינה בגדר "תאונת דרכים" לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים").

רקע

כהן מידד (להלן: "המשיב") שימש כעוזר נהג עת נשלח, במסגרת עבודתו, לספק סחורה למרכול. הואיל והמשאית הקבועה לא הייתה זמינה - מעבידתו, גורי חברה ליבוא והפצה בע"מ (להלן: "המשיבה"), שכרה משאית מא.ח. הובלות בע"מ, אליה התלווה נהג שכיר (להלן: "המערערת" ו - "המערער", בהתאמה).

משהגיעו המשיב והמערער למרכול, התברר כי המשאית גבוהה מדי ולא ניתן להכניסה למתחם המרכול. משכך, החליטו להעביר את הסחורה למשאית נמוכה יותר שהייתה במקום (משאית של חברה "קוקה קולה", שבאותו הזמן פרקה גם היא סחורתה).

ארגזי הסחורה היו מונחים על גבי משטחי עץ, שהועברו למשאית הנמוכה בעזרת ג'ק (מעין מזלגה ידנית), כאשר המשיב והמערער תומכים בארגזים.

משום הבדלי הגובה בין המשאיות, נותר פער מסוים בין הרמפות - שהוצמדו בניסיון ליצור משטח אחיד להעברת הסחורה - כך שבשלב מסוים החלו ארגזי הסחורה להתנדנד, לא עלה בידי השניים לייצבם וארגזי הסחורה עמדו ליפול לעברו של המשיב.

על מנת לחמוק מפגיעת ארגזי הסחורה בו, קפץ המשיב מהמשאית אל הכביש, נחת על רגליו והארגזים נפלו ממשטחי העץ ופגעו בברכו הימנית (להלן: "התאונה").

המשאית אשר בזירתה נפצע המשיב בוטחה כחוק על פי פקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש) התש"ל-1970, על ידי המערערים 4 ו - 5 (להלן: "המבטחות").

יצויין, כי בכתב התביעה המקורי תבע המשיב את מעבידתו בלבד - המשיבה ומשהתפרסם פסק הדין ברע"א 418/03 אוסם תעשיות מזון ואח' נ' סמדג'ה ואח', פד"י נט [3] 541 (להלן: "פסק דין אוסם") - פסק דין המפרש ומבהיר את הגדרת סעיף 1 לחוק הפיצויים, בדבר "שימוש ברכב מנועי" - אזי תיקן התובע ברשות את תביעתו ובהתאם לכך נוספה עילת תביעה ע"פ הפלת"ד וצורפו צדדים שלישיים.

במסגרת ההחלטה, קיבלה הערכאה הדיונית את גרסתו של המשיב והתרשמה כי אמינה היא, קוהרנטית ותואמת את כלל הנסיבות.

נקבע כי הירידה מהרכב הייתה כתוצאה משימוש ברכב המנועי ובתכונותיו, נקבע כי העובדה שהתאונה בוצעה תוך כדי פריקה אין בה כדי לשנות דבר וכי התאונה בענייננו הינה תאונת דרכים.

"מקום בו "מתנגשת" פעולה של פריקה או טעינה עם פעולה של עלייה וירידה מרכב, וקיים קשר סיבתי בין התאונה לשימוש ברכב, סבורה אני ככלל כי יש להחיל את הלכת אוסם".

(סיפא עמ' 5 להחלטה).

המחלוקת בין הצדדים נעוצה בשאלה - האם עובדות התאונה המתוארות לעיל, עונות להגדרת "תאונת דרכים" כדרישת חוק הפיצויים, אם לאו?

והרי טענות הצדדים לערעור,

לטענת המערערים, טעה בית המשפט בהתעלמו מהודעת המשיב לפיה נפלה הסחורה ופגעה בו בעומדו על המשאית. לחילופין - טוענים הם כי גם אם קפץ מהמשאית, טעה בית המשפט משלא התייחס לכך שנפגע מארגזי הסחורה, ללא קשר לקפיצה.

נפילת חלק ממטען כשהרכב עומד, במסגרת פריקה וטעינה, אינה נכנסת לגדר חוק הפיצויים ומשכך, לדידם, אין להיזקק לפסק דין אוסם - מקרה בו ירד הניזוק ממשאית בסיום פעולת הפריקה והטעינה. המשיב לא נפגע כתוצאה מקפיצתו מהרכב ואין המדובר ב"ירידה" במשמעות הנדרשת לפי חוק הפיצויים, אלא בקפיצה כתוצאה מנפילת ארגזים ממשאית עומדת.

לטענתם, קפיצת המשיב לא הייתה למטרת תחבורה או בכוונה לרדת מהרכב, אלא נבעה מכוונתו להימלט מפגיעת הסחורה. הירידה אינה עומדת במבחן "שימוש" תחבורתי, כדרישת הפסיקה, ולא הוכח קשר סיבתי משפטי בין המשאית לבין התאונה - שהרי, לטענתם, המשיב היה נפגע ללא קשר לקפיצתו מהמשאית.

לטענת המשיבים, התאונה אירעה בזיקה ישירה לשימוש מוכר שעשה המשיב במשאית, קרי -פעולת הירידה. לדבריהם, אף אם הירידה קשורה להליך הפריקה והטעינה ונעשתה בעיצומו, אין בכך כדי לשלול את תחולת חוק הפיצויים. פסק דין אוסם עוסק במקרים מסוג זה, בהם נוצרת התנגשות בין שימוש מוכר לבין חזקה ממעטת, כדוגמת הפריקה והטעינה. התאונה הינה תוצאת ניסיונותיו של המשיב להתאים את הרכב לפעולת ההובלה ועל כן יש לראותה כפעולה למטרות תחבורה.